איך אני אוהבת שירים שיש בהם בגדים! בעיקר כשהם מגיעים עם הקשרים-חברתיים או סלנג, או תאור שפשוט מדייק לנו את הסיפור. הרי הבגדים שלנו גם מספרים משהו..
אמריקן בוי של קניה ואסטל הוא לגמרי כזה ועוד קצת;
מִקצב שאני אוהבת ואחלה סיפור שלו-שלה שמקבל חיים גם דרך הבגדים והיחס לאופנה.
אסטל מספרת על הבחור האמריקאי, עם הבטחון וה'דיבור';
היא לא אוהבת את הבאגי-ג'ינס שהוא לובש אבל היא כנראה תאהב את מה שמתחתיו… היא רוצה לצאת לבלות כשהוא בבגדים הטובים שלו, עם הסניקרס הבוהקות… היא מתה על ה-SHELL TOES שלו (אחד הכינויים לדגם סופרסטאר של אדידס) די ברור איך הבחור הזה נראה, לא??
וקניה, בדרכו הספק סוגדת-ספק עוקצת, תוהה אם הוא רדוד כי לובש רק בגדי מעצבים ומיד מתגאה שהוא לבוש חכם, כמו בחור לונדוני, שעוד לפני שהוא מדבר,
עושָה זאת עבורו החליפה שלו (בּיספּוֹק = המקבילה הגברית להוט-קוטור). ואם חשבת שהוא רק חמוד, תראי את מעיל-הפּיקוֹט שלו ונראה אם תגידי שהוא עני.. במקור, פיקוט היה דגם של ימאים/מלחים, יעני רחוק מיוקרתי, בקליפ קניה לובש דגם מפרווה…
הוא ממשיך, על זה שאומרים לו 'זה לא מי שאתה'… אבל שמסביב זה מה שרוצות (!) לשמוע ולראות ושהוא מרגיש כמו מייק (טייסון) בשיא כוחו, כמו (להקת) הפיפס בשיא שמחתם אז מספיק עם השטויות…
עם ובלי קשר לשיר, קניה אוהב לשחק על התפר הזה של אופנה, יוקרה ומה זה יפה ונחשב (ומי מחליט..)
זה תמיד מעניין...
ואם כבר אדידס, הנה FUN FUCT - ב-'86 ראן די.אמ.סי שחררו את השיר 'האדידס שלי' (אמריקן בוי יצא ב 2008); הם גרמו לעלייה מטורפת במכירות של הדגם וגם עשו היסטוריה כשהיו ההרכב המוזיקלי הראשון שחתם על חוזה ייצוג עם חברת אתלטיקה. היום אין כמעט ראפר שלא שר על מותג יוקרתי כלשהו…
