זו לא רק הקורונה שגרמה לנו להרגיש כלכך בנח להסתובב בטרנינג,
זו האבולוציה של האופנה והיא מושפעת ממה שקורה בעולם וממה שקורה לנו כחברה.
ככל שהעולם הפך להיות גלובלי, נחשפנו ליותר מידע, מקורות השראה, הרגלי חיים והפכנו מקבוצות-הומוגניות שמפארות קונפורמיזם לאינדיבידואלים שלוקחים יותר סיכונים.
בין מגמות אופנתיות כמו את'ליז'ר (אתלטיקה+ליז'ר, פנאי), "נעליים מכוערות" (כן, זה המינוח הרישמי) ובגדי-הלאונג' של השנה, קרו הדברים האלו:
2016, ויקטוריה בקהאם – פוש ספייס ששידרגה עצמה למעצבת קובעת טרנדים וזו שהכריזה שלא תרד מהעקבים לעולם - יצאה לנופף לקהל שבא לתצוגת האופנה שלה, נועלת סניקרס.
הנוחות תקעה יתד.
ג'יי פי מורגן - בנק ההשקעות הגדול בארה"ב וחלק מהענף האחרון שנותר מעונב - עדכנו את קוד הלבוש המוקפד לביזנס קז'ואל; אין חובת עניבה ויש הבנה שיש להתלבש בהתאם ללקוח שהוא לפעמים הכי רחוק ממעונב.
2019, בנק ההשקעות גולדמן סאקס, מהגדולים בעולם, מצטרף למגמה ומכריז על קוד לבוש גמיש. מאמרים נכתבים על מותה של החליפה. קצת נסחפו..
2020, קמאלה האריס מריצה קמפיין נשיאות באולסטאר ומקבלת תשבוחות על הסגנון הלא מתאמץ, על הבחירה במותג מקומי (שהוא גם יוניסקס וגם לא יקר), על הבחירה בנוחות.
גם עולם המוזיקה ותרבות הפופ קשורים קשר הדוק לאופנה וטרנדים ונראה שהשילוב של כסף גדול, עולם קטן ולגיטימיות 'ממסדית'
איפשרו לתרבות הסטריט לחלחל עמוק ורחב יותר מהגלאם-רוק למשל ולהפוך את אופנת הרחוב והבגדים הנוחים לגיטימיים יותר בחיי היום יום שלנו.
אז כן, גם הקורונה. אבל זה התחיל הרבה קודם